הגשמה עצמית ומימוש מטרות ורצונות תוך שיתוף פעולה עם הזולת 

אחד הנושאים המשפיעים ביותר על שביעות הרצון, הסיפוק והאושר שלנו בחיים הוא המידה בה אנו מצליחים להגשים את הרצונות שלנו. רבות מהגישות והתורות הרוחניות שבתנועת העידן החדש עוסקות בדרכים להגשמה אישית. אל מול שפע האמונה, הביטחון והאופטימיות שעולה מתוך התרבות הרוחנית אנו עשויים לעתים למצוא את עצמנו נבוכים, ובינינו לבין עצמנו גם לשאול את עצמנו, מפעם לפעם בספקנות: האם באמת אנו יוצרים באופן חופשי ועצמאי את מציאות חיינו? למה זה נראה לפעמים, בצורה כל כך מרגיזה שדווקא אנשים אחרים או נסיבות חיצוניות מכשילים אותנו? ואם אכן, ההגשמה תלויה רק בנו, אז מה זה אומר עלינו כשאנחנו לא מצליחים ולא "הולך לנו"?
הייתי רוצה לחלוק אתכם חלק מהתובנות שעלו בתוכי לאור השאלות האלה, שהן מציקות ומכאיבות אבל גם מסקרנות. חשוב לי לציין שהתשובות שמצאתי אינן אמת יחידה, בלעדית ונצחית. בעיני "האמת" היא דבר אינסופי ודינאמי... ולכן הדרך להתקרב ולגעת באמת ובתשובה על כל שאלה היא לדעתי באמצעות הקשבה ומודעות המתחדשות תמיד, בכל רגע ורגע.
ומה באמת יכול להתגלות כשמקשיבים? כשמקשיבים לרצונות הפנימיים אפשר לשים לב לרגשות שקשורים אליהם, למשל רגשות כמו: תשוקה ותקווה, פחד מכישלון ומאכזבה, צורך לשלוט במהלך ההגשמה של הרצונות ולדעת מראש מתי ואיך הם יתגשמו, התנגדות עיקשת לוותר על הרצון, ועוד. בעצם היכולת להכיל ולקבל את הרגשות שלנו ולהיות עדים להם, מבלי להתנגד אליהם, לשפוט אותם או להכחיש את קיומם טמונות הקלה ונחמה. כשאנחנו מצליחים להכיל את הרגשות שלנו, אנחנו בעצם מתנהגים כמו הנשמה עצמה, המכילה אותנו כפי שאנחנו, בדומה לאם המכילה את תינוקה בזרועותיה, בין אם הוא בוכה או צוחק. דרך ההקשבה לעצמנו אנחנו יכולים להרגיש את החסד שמאפיין את הנשמה או את רמת הקיום הרוחני שיצרה ובראה אותנו, וגם מכילה אותנו בתוכה...
כשאנחנו קשובים לעצמנו קל לנו יותר להקשיב לאנשים אחרים, אפילו למי שמתנגדים לרצונות שלנו. הרגשות, הכוונות והרצונות שיכולים להתגלות לנו כשאנחנו מקשיבים לזולת הם מגוונים. אנחנו עשויים לגלות שיש אנשים שההגשמה של רצונותינו עלולה לפגוע בהם. כמובן שאם הרצון שלנו הוא חיובי ואינו כולל כוונה להרע למישהו, אז לא מדובר בפגיעה ישירה: אך עדיין ייתכן שרגשותיהם של הזולת מנוגדים או מתנגשים עם הרצון שלנו. אולי, למשל, יש מי שחושש שאם נצליח הוא יאבד את קירבתנו, או אולי מישהו מאמין שאנחנו לא יודעים מה טוב בשבילנו, שאם נגשים את רצוננו זה יפגע בנו או יסכן אותנו, ואולי יש מי שמקנא בנו וחושש שהצלחתנו תפחית את ביטחונו העצמי. לפני שאנחנו ממהרים לכעוס או לבטל את הרגשות האלה אצל הזולת, בואו נתבונן יותר לעומק בדיסהרמוניה הזו, שקיימת לעתים בינינו לבין אנשים אחרים, וגם בעצם בינינו לבין עצמנו.
פעמים רבות הגשמת הרצונות האישיים שלנו מצריכה שיתוף פעולה עם הזולת או לכל הפחות אי התנגדות מצידו. גם בתוך עצמנו אנו זקוקים לשיתוף פעולה או לאי התנגדות של כל הקולות והחלקים של האישיות שלנו עצמנו: למשל אנו זקוקים לכך שהקול הפנימי שמטיל ספק ביכולתנו ופוחד מכישלון יתנגד פחות להגשמה, או זקוקים לחלק בתוכנו שמאמין שיירתם להגשמה. בעיני, יצירת המציאות איננה מושפעת מהכוונה המודעת והאישית שלנו בלבד, אלא שהיא נוצרת באופן משותף והדדי על ידי כוונות רבות. חלקי האישיות השונים בתוכנו, אנשים הקרובים אלינו, החברה בקרבה אנו חיים ואפילו גורמים ערטילאיים יותר כמו טובת הסביבה הטבעית של כדור הארץ או הכיוון אליו צועדת האנושות יכולים להשפיע על הגשמת רצונותינו, מכיוון שאנו כולנו חלק מאחדות אחת.
האם זה אומר שעלינו להתייאש, או שאין לנו השפעה מספקת על הגשמת רצונותינו? - אני מאמינה שאין זה כך. נוכל ליצור את המציאות הרצויה לנו אם נפעל בהרמוניה ובשיתוף אמיתיים עם הסביבה הפנימית והחיצונית, כלומר עם הזולת ועם החלקים השונים בתוך עצמנו. פירוש הדבר הוא שכל מי שמשתף פעולה בהגשמת הרצונות שלנו ייתרם מכך בעצמו: בין אם באופן ישיר, מכיוון שהגשמת הרצון שלנו מיטיבה עם מי ששותף לה (למשל: אנו רוצים ליצור גיבוש, קירבה וכנות בתוך החוג החברתי שלנו, וכל מי שישתף פעולה ייהנה מזה), או באופן עקיף, כאשר אנו נותנים משהו בתמורה לכל מי שעוזר לנו בהגשמת רצוננו (לדוגמא: אנחנו נותנים טיפול/שרות ללא תשלום לכל מי שמפנה אלינו מטופלים/לקוחות) .
בדרך ליצור הרמוניה בינינו לבין אחרים כמו גם בינינו לבין עצמנו עולה שוב חשיבותה של ההקשבה האמיתית, הפתוחה והכנה לצרכים ולרצונות הפנימיים שלנו ושל אחרים. מתוך ההקשבה האוהבת ומלאת החמלה אנחנו נפתחים לרמת הנשמה ולקיום הרוחני, וככל שהחיבור הזה מתעצם גם קל לנו יותר להקשיב...
לעתים, אנחנו יכולים לגלות מתוך ההקשבה את קיומם של גורמים המעכבים את ההגשמה של רצונותינו. אלו יכולים להיות גורמים פנימיים בתוך עצמנו, גורמים חיצוניים הקשורים לאנשים אחרים, ולפעמים יכול גם להיראות לנו שהגורל או אלוהים נגדנו וש"מקפחים אותנו מלמעלה". למיטב הבנתי, זה לא שמישהו אשם בעיכובים האלה. בעיני, כשאנחנו מייחסים כוונות טובות או רעות לזולת, ההבנה שלנו את המצב חלקית ומצומצמת, וכשנדמה לנו שהגורל נגדנו, אנחנו פשוט משליכים את תחושת האחריות, העוצמה והמסוגלות שלנו על גורמים שנשגבים מהבנתנו, ולכן קל לנו לייחס להם יותר כוח מאשר לעצמנו. אולם העיקרון של יצירת המציאות בהרמוניה ובהדדיות עם הסביבה אינו בעד או נגד אף אחד, הוא פשוט קיים ופועל.
למעשה, מה שמשתנה, פעמים רבות, בעקבות מידת ההרמוניה וההתאמה בינינו לבין הסביבה הוא הקצב של ההתגשמות הרצויה לנו. אנחנו תופסים הגשמה מיידית כמעט כנס, והגשמה הדרגתית או איטית שפעלנו בעבורה כברורה מאליה או מגיעה לנו (ואוי ואבוי אם היא לא תקרה, בסופו של דבר...). אחת מהתובנות שהתגלתה לי היא שלכל עיכוב בהגשמה יש ייעוד גבוה, לכל עיכוב כזה יש פוטנציאל להיות מתנה בשבילנו, מתנה שתאפשר לנו להגשים משהו נוסף בדרך להשגת המטרה הראשונית.
הדוגמאות הן רבות! למשל, כשספקות עצמיים וחוסר אמונה מעכבים אותנו מלהצליח, אנחנו יכולים לנצל אותם כדי לחקור יותר לעומק את עצמנו ואת המציאות, ולבסס אמונה איתנה בתגליות החקירה שלנו. כך בדרך להגשמת הרצון שלנו, הגשמנו באופן מלא יותר את עצמנו והווייתנו הפנימית. לדוגמא, אם בת הזוג שלנו מתנגדת להתקדמותנו המקצועית ובעצם חוששת שניתן לה פחות תשומת לב ואהבה, הרי שזה יכול להיות סימן לכך שעלינו להעמיק יחד איתה את הביטחון, השיתוף והאמונה ההדדית בזוגיות. בדרך להצלחה מקצועית, נוכל להגשים בצורה שלמה יותר את הזוגיות שלנו. ייתכן שהעיכוב הנובע מרגש או התנגדות של אדם אחר נועד כדי לקרוא לנו לעזור לו, כמו למשל אם הורינו חרדים מבחירותינו ולכן מתנגדים אליהן, אנו יכולים לעזור להם להבין אותנו טוב יותר ולשחרר את הפחד. אם חבר מקנא בנו ולכן מתנגד להגשמה ולהצלחה שלנו, ייתכן שנוכל לעזור לו לבנות את הערכתו העצמית קבלה ואהבה לעצמו במקום על השוואה ותחרותיות. לעתים עיכוב המגיע מהזולת יכול גם להצביע עבורנו על מקומות בתוכנו שאנחנו לא רואים: ההתנהגות של אותו חבר שמקנא, למשל, עשויה להזכיר לנו שאנחנו מתנהגים בדרך יהירה או מתנשאת הנובעת מהאגו ומעוררת התנגדות בסביבתנו...
תראו כמה תובנות ולמידה יכולות להתקבל כתוצאה מעיכובים בדרך להגשמת רצונות! העיכובים בהגשמה הם כמו מתנות הממתינות להיפתח. אולי במימד הרוחני, ממנו נוצרנו, במשכן הנשמות או האל אין כל עיכובים או סתירות, בעוד עצם מסגרת הזמן והחומר בה אנו חיים כבני אדם כרוכה בפער בין המצוי לרצוי, אולם זה, כנראה, מה שמאפשר לנו להתפתח וללמוד, לחקור ולגלות אפשרויות חדשות אודות טבענו וטבע יחסינו עם הסביבה והזולת.
אני מאמינה שככל שאנחנו מתפתחים יותר בדרכנו הרוחנית, אנחנו מוצאים יותר הרמוניה עם עצמנו ועם הזולת, המהווים חלק מהאחדות אליה כולנו שייכים, ולכן יכול להיות לנו קל יותר להגשים את רצונותינו. וגם האמונה הנשגבת הזאת, מוטב בעיני שתהיה חזון המאיר את הדרך ומלווה אותה, אך לא כתחליף להליכה בדרך.